<h1>תשובת הרשב"ם אל הריב"א</h1>
<h2>דף קנט.</h2>
נפל הבית עליו ועל אמו. אשר השיבותי בשנייה לרבותינו שבלותיר שהקשו על התשובה הראשונה, ותירצתי להם על העיקר כוונת השמועה והעמדתי דברי הראשונים. והמבין ידקדק השמועות החולץ [יבמות ל"ח ע"א] שלא תיקשי הלכתא אהלכתא כדפרישית להו וימצא הדברים מכוונים. ועל אודות המשפט אשר צוה חביבי להשיב, על רחל ויוסף בנה מיעקב שנפל הבית על שניהם, ולא נודע מי מת ראשון ומי מת אחרון, (ואין) [ויש] לרחל נכסים שנפלו לה (מבת) [מבית] אביה. ונחלקו (הנכסים) [היורשים], ראובן בן יעקב מלאה, [ובנימין בנה מאיש אחר] שהוא אחי יוסף מאמו. ראובן אומר רחל מתה תחלה (מנשא) [וירש] יוסף חצי נכסי אמו, ואח"כ מת יוסף והוריש לי כל חלקו שאני אחיו מאביו. ובנימין אומר לא כי אלא בתחלה מת יוסף ולא ירש מאמו כלום, ואח"כ מתה רחל אמי וירשתי כל נכסיה. ונחלקו על דין זה רבותינו זקנינו, יש מהם מצדיקים את ראובן ויש מהם מצדיקים את בנימין.
ואני ידעתי ואני וגאוני.... כי הוא דין המלמדי. ומתוך שראיתי דברי ראיותיו מים עמוקים עצה בלב איש להצדיקו, מאן דחכים ומאן דסבר לדרוש ולבאר את כל זה, אם לא איפא מי הוא, ואומר כל דילדה אמו כר' יצחק תלד, אע"ג [דאיכא] פירוכא למילתיה. והנה לא אכחד מאדוני כי הנני עבדו נשאל נשאלתי על דין זה אשתקד, וזיכיתי את בנימין. והבאתי גם אני ראייה לדבריי מההוא דהחולץ [שם] ספק ויבם בנכסי (אבא) [סבא] ספק אומר אנא בר מיתנא [אנא] ופלגא דידי, ויבם א"ל את ברא דידי את ולית לך ולא מידי, הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. דכל מקום שהאחד יורש ודאי במקצת, והשני ספק אם יש לו חלק כלל בנכסים או לא, דודאי יורש את הכל. וההיא משנה [קנ"ט ע"א] נפל הבית עליו ועל אמו דקיימא לן יחלוקו, לא מתוקמא אלא כגון שאין לאם בן אחר כי אם זה המת, שעכשיו טענותיהם שוות, שיורשי האם תובעים כל הנכסים, ויורשי הבן תובעים כל הנכסים, הילכך הוו להו ספק [וספק] וחולקין. דומיא דסבא ויבם בנכסי ספק, או סבא וספק בנכסי יבם, שחולקין כדאמרינן בהחולץ. אבל אם יש לה בן שני קיים יזכה כל הנכסים, דהוי איהו יורש במקצת, ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. כדברים האלה השיב עבדו וגם עתה לא לבי הלך. ואגב ריהטא המעמיקים יאמרו כמוני. וחס ושלום לא לעשות סניגורא לדברי בלתי הודות בושת אני מחזיק כדברי, שיודע כל שער עמי כי לא כן אנכי עמדי.
אך דרכי לפניו אוכיח, תחלת דברי אברר, כללות משפטי הספיקות האמורות בהחולץ, דלא תיקשי הלכתא אהלכתא, יבא בלבבו וארפא מתשובות שהשיב על דברי. ספק ממון דשנים באין מכח ירושה שזה תובע כל הממון וזה תובע כל הממון, חולקין. אעפ"י שהאחד נראה יורש ודאי ומוחזק יותר מחבירו. כגון ספק ויבם שבאין לחלוק בנכסי [מיתנא] דקיימא לן [יבמות ל"ז ע"ב] חולקין. ואעפ"י שהיבם מוחזק כל הימים להיות יורש את אחיו ודאי קודם שנולד זה הספק. וזה הספק לא הוחזק ודאי יורש שלו מעולם אפי' שעה אחת, אלא מספק תובע כל הממון, ואינו יורש את הכל. [וכן סבא וספק בנכסי יבם דקי"ל חולקין] ואעפ"י שהזקן יורש ודאי של בנו היבם כל הימים קודם שנולד זה ספק. כל שכן [היכא] דטענות שוות לגמרי שאין זה נראה יורש מזה דחולקין. כגון סבא ויבם בנכסי ספק, שמעולם לא נודע אם [אין] הוא בנו של יבם, ויירשנו הזקן, כדין אב שקודם לכל יוצאי יריכו. וכל (האחד) שהאחד תובע כל הממון לירש את הכל וחבירו מודה לו בחצי, והחצי רוצה גם הוא לירש, ההוא פלגא דקא מודה ליה שקיל, ואידך פלגא רואין אם אותה הטענה ברורה וידועה, שיודע מכח מי הוא בא לירש, ובא ליטול אותו חצי הראשון דקא מודה ליה חבריה, מתוך אותה טענה רוצה לזכות גם בכל הנכסים, מהא דספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דאמרי' דהוי יבם ודאי ויזכה בכל הנכסים מתוך שהוא ודאי במחצה הממון, (ויורש) [ויודע] מכח מי הוא יורש אותו, שהרי בנו של זקן הוא ויורשו ודאי, הילכך [הכל] יורש. (אם) [וכן] ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה, בני יבם ודאי יורשין הן, והספק ספק, דכיון דההוא [פלגא] דקא מודה ספק להו לבני יבם, הוו אינהו ודאי (מודיעין) [ויודעין] מכח מי באין ליורשו, הרי נעשה ודאי גם בכל הנכסים וירשו את הכל.
אבל היכא דההוא פלגא דקא מודה ליה חד פלגא לחבריה אינו יודע מכח מי הוא בא לירש (או) [אותו] החצי, אלא ממה נפשך בא לירש אותו משני מורישיו, התם לא מיקרי ודאי משום ההוא פלגא לירש כל הנכסים. אלא ההוא פלגא דקא מודו ליה שקיל, אידך פלגא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. כגון ספק ובני (בנים) [יבם] שבאו לחלוק בנכסי מיתנא, דסבור רבנן קמיה דרב משרשיא למימר, דאמר להו אייתו ראייה ושקילו, ואי לא מייתי ראייה שקיל כל הנכסים הואיל ומודה ליה בפלגא, דהוי איהו ודאי ואינהו ספק. ולא העמיד דבריהם משום דאידי ואידי ספיקא הוא כדאמרינן התם. וטעמא משום דההוא פלגא [דקא] מודה ליה (ו)לא היה יודע מכח מי הוא בא ליורשו, אי מכח מיתנא, אי מכח היבם, שאין יודע כן מי משנים. וההוא פלגא דקא מודי ליה שקיל, אידך פלגא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. דכי האי גוונא הוי ממון המוטל בספק, גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. וגבי נפל הבית עליו ועל אמו נמי היכא דיש לה עדיין בן אחר קיים ושמו בנימין, שטוען אחי מת ראשון ואמי מתה אחרונה וירשתי כל הנכסים מאמי. וראובן אחי המת מאביו טוען, אמך מתה תחלה ואחינו מת אחרון וירשנו נכסי אמך בין שנינו. הרי בנימין הוי יורש ודאי במקצת הנכסים, ויודע מכח מי הוא בא לירש, שהרי מרחל אמו יורש החצי, ואפי' מת אחיו אחרון, הילכך הוי ודאי גם בכל הנכסים וזכה בכולן. ודמי מכל וכל לספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ולספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה, דבתרוייהו אין ספק מוציא מידי ודאי, אותו שהוא ודאי במקצתו, ויודע מכח מי הוא בא לירש.
ומהשתא לא תיקשי ליה על דברי מצדיקי(ם) בנימין ועושה אותו יורש ודאי, מהא דספק ובני יבם בנכסי מיתנא, דסבור רבנן קמיה דרב משרשיא לעשות הספק ודאי, ולא עמדו דבריהם. שהרי הטעם כמו שפירשתי שלא היה יודע מכח מי הוא בא לירש החצי, הילכך לא (מודה) [מיקרי] יורש ודאי באותו חצי לירש גם השאר. אבל בנימין זה יודע (מי הוא) [מיהא] בודאי שמרחל אמו ירש החצי, והילכך הוי יורש ודאי וירש את הכל. [וראובן] הוא ספק [ואין הספק] מוציא מידי ודאי, בנימין זה שהוא ודאי. גם בהרבה מקומות מצאנו, שמי שהוא יורש ודאי במקצת קרוי ודאי. כדתנן פרק נושאין [יבמות ק' ע"ב] הוא לא ירש אותן והן יורשין אותו. וגם מהנך דתנן [בפרק] מי שמת [לעיל ק"מ ע"ב] גבי טומטום שהזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות. מכל דברים אלו למדנו שמי שהוא איש ודאי במקצת, וכגון שיודע מכח מי הוא בא לירש, ושכנגדו תובע החצי בתורת ירושה מספק, הוי איהו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך בנימין ודאי, וראובן ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי בנימין כלום. ועתה יתבונן אדוני בהטות לב על דברי מצדיקי ראובן, לתת לו חלק שהוא ראוי ליוסף המת, ועושין גם את בנימין ספק בחלק שהוא ראוי ליוסף (ולא דק) [ולומר דהוי] ממון המוטל בספק לחלוק אותו בין שניהם. כי הדברים יגיעים ולא אוכל קום, ודחיות התירוצים הסותרים מצדיקי בנימין אין בהן ממש. הם פירשו משנת נפל הבית עליו ועל אמו, אפי' האשה שיש לה בנים, כאשר כתב אדוני. שאע"פ שבן החי יורש ודאי חצי נכסים מאמו, (ו)לא נעשה ודאי בחצי האחר, שהרי ראוי לאחיו המת אילו מתה אמו תחילה, ויחלקו בני המת ואחי המת. והביא ראייה מרישא [לעיל קנ"ז ע"א] נפל הבית עליו ועל אביו מתוקמא בכי האי גונא. מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא. ועוד (מאי) [מכי] עיינת בה שפיר ודוק ואשכח דרישא נמי מיתוקמא כדאמרי' [לקמן קנ"ט ע"ב] יורשי האב בני מורישיו אחי, דהיינו נפל הבית עליו ועל ראובן בנו, היינו חנוך בן ראובן שבא לירש יעקב זקנו, וטוען שראובן אביו מת (אביו) תחלה ואח"כ מת יעקב, ונמצא שראובן לא ירש כלום מיעקב, ונמצא חנוך יורש את יעקב אבי אביו, ולא יטול בעל חוב דראובן כלום, דטעין ליה חנוך, מכח דאבוה [דאבא] קא אתינא. והוי בעל [חוב] ספק וחנוך ודאי, וירש את הכל, דהכי הוי מסקנא.
והכי הוי הלכתא כדמשלחו מתם [לקמן קנ"ט ע"א] בן שמכר בנכסי אביו בחייו, ומת אותו המוכר, בנו של זה המוכר מוציא מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות. שלא מצינו ראייה לא ממשנה ולא מברייתא, ואפילו [הכי] קיימא לן הכי [דמוציא]. ואע"ג דאיכא לאקשויי דלימרו ליה אביך זבין ואת מפקת, והילכך קשה בדיני ממונות. הא מצי טעין מכח אבוה דאבא קא אתינא, דהא תנן נפל הבית [עליו] ועל אביו [עליו] ועל כו' מאי לאו יורשי [וכו'] ומסייעא מתניתא למאי דשלחו מתם ואמאי קשה בדיני ממונות. ודחי התלמוד לאו יורשי האב כו', והילכך קרי ליה קשה בדיני ממונות, שלא מצינו ראייה גמורה לדבר, שיש (לאחות) [לדחות] המשנה ולפרש בענין זה. (ומצריך) [ומ"מ] המשנה כך הוא עיקר שלה כדאמרינן מעיקרא, דמ"מ הדין כך הוא כדשלחו מתם. והאי דקרי ליה [זו היא שקשה] בדיני ממונות, לפי שיש לפרש המשנה בשני צדדין. כך אמרנו. גם יש בידינו פירוש [ב"ב] שפירוש ר"ח מרומי מן התלמוד ..... ופוסקי הלכות על בוריין, ופירשו כדברי. ואשר כתב, ומרישא גופא איכא למשמע מינה, דלכי האי גוונא לא הוי ספק וודאי. והביא ראייה מדפרכינן בהחולץ [יבמות ל"ח ע"ב], דלבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי, והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו ב"ש אומרים יחלוקו, [והא] (ו)הכא דיורשי האב [ודאי] ובעל חוב ספק, וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. ומשני קסבר בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא הוה לן לאקשויי לב"ש והא [הכא] דיורשי האב [ודאי] ובעל חוב ספק, (כן) [אלא כי] הוה ס"ד דאית להו שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, דבעל חוב בא להוציא מיד היורש. אלא מאחר דאוקימנא דקסברי בית שמאי כגבוי דמי ואין אנו יודעין בחזקת מי, הויא עכשיו חלקו של מת, כדברי הבן החי הוא הא כל הירושה בידו. ואי (סברי) [כדברי] הבעל חוב הרי גבוי ועומד בו חלקו של מת. ועכשיו אין אנו יודעין מי בא להוציא מיד מי. ותו ליכא לאקשויי כלל [והא הכא] יורשי האב ודאי ובעל חוב ספק, ואעפ"י שהבן החי יש לו חלק אחד בראוי, ובעל חוב של מת ספק אם יש לו כלום, מחמת המת בחלק שהיה ראוי יותר ואם לאו. אפי' הכי אין הבן החי נעשה ודאי (באותו) [מחמתו] בכל הממון. אלא באותו חלק שהיתה לו ראוי מעולם, והשאר חולקין. וה"ה לנפל הבית עליו ועל אמו ויש לה עדיין בן (קדים) שלא יהא ודאי אלא בחלק הראוי לו מעולם והשאר יחלוקו.
ועל זאת אני משיב, כי משנת נפל הבית עליו ועל אמו, לפי סוגיית התלמוד בפרק מי שמת, לא מתוקמא אלא כדאמרן מעיקרא. יורשי הבעל בני כו', כאשר פירשתי למעלה, שעכשיו היורש תובע (על) [כל] הנכסים ובעל חוב כל הנכסים, והילכך מעיקרא כי הוה ס"ד דאית להו לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי, הוה פרכינן ובעל חוב שהוא ספק מוציא מידי ודאי, ולבתר דשני דכגבוי דמי הוו להו תרוייהו ודאין וחולקין. ועוד נהי נמי דמתוקמא משנת נפל הבית עליו ועל אביו כדיחוי האחרון דדחי התם לאו יורשי (אחי) [אחיו] כו' כמו שכתב אדוני, אפי' הכי לא תיקשא ליה למר על דברי, אמאי לא מיקרי הבן החי ודאי בכל הנכסים, מתוך שהוא יורש החצי ודאי (ומאי מספק) [ודחי הספק] בעל חוב של מת. אמנם אדוני, אילו היה בעל חוב זה בא בטענת ירושה לתבוע החצי, והבן החי יתבע הכל בחזקת ירושה, אז יהיה הבן יורש ודאי. אבל עכשיו שבא בחזקת טענת שטר חוב, ואשכחן דסבירא להו לב"ש כגבוי דמי, נמצא דבעל [חוב] זה מוחזק בנכסים יפה, ואין לנו להפסידו, וכחו יפה משל יורש, (ודאי) [ודי] לנו אם יחלקו חלק הראוי למת ביניהם. כללו של דבר אין ממש בראיות מצדיקי ראובן. אכן כדברי כן הוא דמי שהוא יורש במקצת הוי יורש ודאי ושכנגדו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, בכל ראיותי שכתבתי למעלה. ותירוץ שלהם רחוק הוא ואין בו ממש, שהרי ראיתי כן באיגרת אדוני "ואם תאמר אם כן תיקשי לך מספק ויבם בנכסי סבא, לא תיקשי ולא מידי, ולא דמו אהדדי כלל, דאילו התם הספק היה ספק ממעי אמו ולא היה להם שום ודאות (וכן) [בנכסי] זקנו כלל מחמת מיתנא. ואעפ"י שהמיתנא היה ראוי לירש את אביו בודאי, כיון שמת המיתנא בחיי אביו הרי פקע אותו מירושת אביו, והספק הבא אחר מכאן אינו בא מכח שום ודאות. שאפילו בחיי זקנו היה זה ספק אם ראוי ליורשו כלל, והיבם כל ימיו ראוי ליורשו, הלכך הוי יבם ודאי וספק ספק". אי אפשר לומר כך, פה קדוש יאמר דבר זה, שלא יקרא ודאי בשביל שהוא יורש ודאי במקצת, אלא בשביל שהוא ראוי לירש כל הימים. והלא ספק ויבם בנכסי מיתנא שהיבם ראוי לירש את המיתנא כל הימים, והספק ספק, ואפי' הכי חולקים. ואם כדברי מצדיקי ראובן כן הוא, לא הוה ליה לספק (ו)לחלוק עמו כלל. הא אין הטעם כדבריו, אלא כמו שפירשתי למעלה מן הכללות, דכל היכא דשניהם באין מכח ירושה, והאחד תובע את הכל, ואפי' היכא דטענת האחד מעולה וברורה מטענת חבירו, כגון ספק ויבם בנכסי מיתנא, וסבא ויבם בנכסי יבם, שאין אנו חוששין למי שהיה היותר ראוי לירש כל הימים, לא יקרא ודאי מאחר שחבירו יכול לתבוע מספק כל הנכסים הוי יורש ודאי, [אלא] הואיל והוא יורש ודאי מקצתו, ויודע מי הוא בא ליורשו יורש גם הכל. [וא"כ] אין מוציא ראובן שהוא ספק מידו של בנימן כלום.
